בכל מקום אני קורא על כך שלאדם המודרני יש זמן פנוי רב יותר מאשר בתקופות עברו. אבל כשאני מסתכל על עצמי ועל האנשים שאני מכיר אני מזהה בעיקר מרוץ תזזיתי שכמעט ואין בו זמן פנוי. למעשה, משהו קרה לעצם חוויית הזמן... אם במקום לכבס ולתלות במשך שעתיים, אני מכניס למכונת כביסה ואחר כך למייבש, הרי שהרווחתי שעתיים חופשיות. אם במקום לבשל ולאפות לחם במשך שעה, אני קונה לחם ומחמם בדקותיים אוכל מוכן, הרווחתי שעה. הנה לכם שלוש שעות פנויות של יישוב הדעת שהייתי יכול לנצל למנוחה, רגיעה, הגיגים, ציור, נגינה... ממ, אבל כמובן, כשמתפנה הזמן הזה אני לא עושה שום דבר מכל אלה, אני אץ למלא את כל אותן חובות שטרם השלמתי
- דני לסרי
נקודת המוצא של ביה"ס המסורתי הוא שידע
הנו דבר נטול חיים. הוא לא מצא לעצמו דרך טובה יותר לבטא עניין זה מאשר לכנות אותו בשם מתאים: "החומר". כעת השאלה הבסיסית של ביה"ס הופכת להיות:
"האם הספקנו להעביר את החומר או לא הספקנו"
עבור מורי ביה"ס זו וריאציה מקובלת
על השאלה "להיות או לא להיות"
- דני לסרי
תוך כדי כתיבת ביצי הפתעה אלה, אני מגלה דבר מעניין: לפעמים ישנם קטעים שהם ארוכים מדי, עמוסים מדי, ואני מפצל אותם לשניים כדי לאוורר מעט את הכתיבה ולאפשר קריאה מרוכזת ועניינית. אפשר היה לחשוב, שממילא, היות שהתוכן פחות עמוס, היות שבמקום להכניס שלוש תובנות בביצה הכנסתי רק תובנה אחת, שאיכשהו יהיו הדברים גם מעט דלים יותר, בנאליים יותר... אך תחת זאת קורה דבר הפוך: ככל שאני מצטמצם יותר בהיקף הדברים שאני רוצה לומר,
כך אני מוצא את עצמי אומר דברים מעניינים יותר...
- דני לסרי
הידוק זיקתו של אדם לעצמו זהו תפקידו הראשון של המחנך האמיתי.
מרטין בובר (1965-1878)
חינוך נכון יעזור לך לגלות לעצמך מה אתה באמת, בכל לבך, אוהב לעשות. לא חשוב מה זה: לבשל או להיות גנן, אבל זה יהיה דבר שנתת בו את שכלך, את לבך (...) בית הספר הזה צריך להיות המקום שבו עוזרים לך לגלות לעצמך באמצעות שיחה, הקשבה, דממה, מה באמת תאהב לעשות במשך כל חייך.
- קרישנמורטי, לגעת במהות.
החינוך האמיתי הוא הכשרה במלאכת החיים האנושיים ל"בנאדמיות", ולא למקצוע זה או אחר. צריך אפוא לתאם הכל עם הנטיות הטבעיות...אין זה חשוב לדידי אם תלמידי נועד לצבא, לכנסייה או למשפטים. קודם לייעוד שמכינים עבורו הוריו קוראו הטבע לחיים אנושיים. החיים, זוהי המלאכה שברצוני ללמדו...הוא יהיה קודם לכול, אדם; צריך ללמד את תלמידינו כיצד לחיות ולא רק כיצד להינצל ממוות. לחיות- אין פירושו לנשום, כי אם לפעול, להשתמש באיברנו, בחושינו, בכישורינו, בכל חלקי עצמותנו המעניקים לנו את תחושת ישותינו, הוויתנו האנושית.
- ז'אן ז'ק רוסו
כל חינוך האדם אינו אלא המלאה להושיט יד-עזר להעפלה זו של הטבע למרום-התפתחותו הוא...החינוך הנכון הוא רק זה, הרואה בפניו את האדם המתהווה והנאמן לחוקי גדילתו... יש לראות בילד אוצר חבוי, שהרי בו גנוזים כוחות נפשיים, שיש לעוררם... כל פעולת המורה אינה אלא סיוע למסייע את עצמו"
-פסטאלוצ'י
מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים.
מאה ילדים- מאה אנשים, אשר לא "אי-פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר... עכשיו... היום - אנשים הם.
לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו.
יאנוש קורצ'אק, כיצד לאהוב ילדים,
הקיבוץ המאוחד, עמ' 19
כשם שהאומנות לא נולדה בגלריות ובמוזאונים והתפילה לא בבתי הכנסיות, כך החינוך לא נולד בבית הספר. במועדונים בתנועות הנוער – שם הוא מוצא לעצמו בית. אך הבתים והכלים אינם תחליף להתייצבות של אדם מול אדם, שלא אדם עם אדם. יש מבנים המאפשרים יותר, יש הבולמים. אך אין הם תחליף לתהליך החינוכי עצמו הצומח מתוך חידת הקשר בין האנשים, יכולתם לברור בין אותות, להעריך מציאות, לחוש נתבעים, לגלות את חירותם, להצמיח רגישויות ולעודד יצירה. החינוך הוא תמיד בהתחלה. הוא נעוץ לא רק בנתונים אלא באפשרויות הנפתחות, לא רק במה שיש אלא במה שעוד איננו וניצניו כבר נרמזים..."
- מוקי צור, הר/שדה/בית, הקיבוץ המאוחד, עמ' 165
